<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יוסף סתם אמורא שבכל התלמוד הוא רב יוסף בר חייא, רבו המובהק דאביי</h1>
<h2>דף נו:</h2>
והנני כותב מה שנחלקו רבותינו היכא דפליגי רבה ורב יוסף, דבכוליה תלמודא הלכה כרבה [בר] משדה קנין [נ"א] ענין ומחצה דהלכה כרב יוסף. גרסינן בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק נ"ו ע"ב] איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי, דמאי הנאה קא מטיא לידיה. ורב יוסף אמר כשומר שכר, דבההיא [הנאה] דלא בעי למיתן ריפתא לעניא. משום דבאותה שעה שנטפל להביאה לשומרה הוי עוסק במצוה והעוסה במצוה פטור מן המצוה, אי איתרמי ליה עניא לא מיענש עלה ולא מיחייב למיהדר לביתיה למיתב ליה מידי, הויא הנאה חשיבא למיהוי עלה שומר שכר, אע"ג דלא אתא עניא חשיב שומר שכר. ואיכא דאמרי טעמא דרב יוסף כל דשיעבודי שעבדיה רחמנא בעל כרחיה. דכתיב השב תשיבם לאחיך, הילכך הוי עלה כשומר שכר. וגרסינן נמי באלו מציאות [ב"מ כ"ח ע"ב] מה יהא בדמים. פירוש המוכר אבידת חבירו לזמן שנתנו חכמים רשות, מה יעשה המוצא באותן דמים של דמי האבידה. רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחרייותן. רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. ובגמרא עד כאן לא פליגי אלא שהשתמש בהן, אבל לא נשתמש בהן דברי הכל פטור. לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי וחייב בגניבה ואבידה. ושנינהו רב יוסף לכל הנהו פירכי דאקשו עליה.
[ור"ח] פוסק דהלכה כרב יוסף דשומר שכר הוי. וראייה דידיה מההיא דנדרים פרק אין בין המודר אההיא דמחזיר לו אבידתו. ופליגי בגמרא [נדרים ל"ג ע"ב] רב אמי ורב אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי מחזיר אסורים על בעל האבידה, אבל כשנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר לא מהדר דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף. אפילו מ"ד התם אפילו נכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר מהדר. דלא חייש לפרוטה דרב יוסף. התם משום דלא שכיח ואין אדם רגיל להדיר חבירו [במידי] דלא שכיח. ואפילו הדירו הואי לא שכיח, לא ימנע אדם מלהשיב אבידתו, שאינו מקפיד ולא יעמיד עצמו מלתת פת (לתינוק) [לעני]. ואין הנאה זו חשובה עליו. מיהו כולי עלמא רבי אמי ורבי אסי מודו דהוי שומר שכר. עד כאן פירוש רבינו חננאל.
ורבותינו שבצרפת חולקין [על פר"ח]. דמקצתן אומרים כי מכאן אין ראייה, דאיכא למימר רבה נמי מודה דלא שכיח. ומשום הכי הוי חינם. דכל כמה דלא מטי הנאה לידיה לאו שומר שכר הוא. מיהו אם כבר פטר עצמו מן הפרוטה הכי נמי הוה שומר שכר ואין חילוק בין מודר לשומר אבידה ובין שאינו מודר דלהוי שומר שכר. וזו סברא דמאן דאמר התם אפילו נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר מהדר ליה. משום דאכתי [לא] (על מ)קבל עליה שכר. ולא מיקרי נמי שומר שכר דהא לא שכיחא. ובפלוגתא דרבה ורב יוסף פליגי.
ונראה לו לרב אחד לומר, דהילכתא כותיה דרבה משום דהילכתא כותיה [ב"ב קמ"ג ע"ב] בכל מקום בר משדה קנין ומחצה. ובגיטין פרק מי שאחזו [ע"ד ע"ב] אההוא מעשה בצידן באחד וכו' דהילכתא כותיה דרבה בכל מקום כשחולק עם רב(ה) [יוסף] דמסקינן התם ותסברא והא קיימא לן הילכתא כותיה דרבה ובהא אין הילכתא כרשב"ג. אלמא מדפריך (הכא) [הכי] פשיטא דהילכתא כרבה לגבי דרב יוסף.
ועוד ראייה דאין הלכה כרב יוסף דקיימא לן כרב נחמן בדיני, ושמעינן מיניה לרב נחמן בפרק המפקיד [ב"מ מ"ג ע"א] גבי מעות מותר אע"ג דמותר להשתמש בהן אם נאנסו אינו חייב באחריותן. ואע"ג דאי מתרמי ליה זבינא חריפא זבין בהו. ורב יוסף מפרש לפלוגתייהו דרבי טרפון ורבי עקיבא באונסין דשואל ולרבי טרפון הוי עלייהו שואל אע"ג דלא נשתמש בהן. ואפילו לרבי עקיבא לא קאמר דלא הוי עלייהו שואל להתחייב באונסין, אלא משום שלא התירו לו להשתמש בהן. אבל אם התירו לו אפילו לא נשתמש בהן מיחייב עלייהו כדין שואל. ואם כן רב יוסף לית ליה דרב נחמן, דלרב יוסף מילתיה דרב נחמן לא כר"ע ולא כר"ט, כדפרישית. אבל לרבה ניחא דאפילו לר"ט לא מיחייב אלא כשומר שכר בגניבה ואבידה כרב נחמן. דאפילו רבי עקיבא סבר כרב נחמן, דעד כאן לא אמר רבי עקיבא שאינו חייב באחריותן אפילו לענין גניבה ואבידה אלא משום דלא התירו לו להשתמש בהן. אבל (התם) [היכא] דהתירו לו להשתמש בהן הכי נמי מיחייב כשומר שכר. ורבה נמי קים ליה בשיטתיה דרב נחמן. דהיינו טעמיה דרבה הכא גבי שומר אבידה אלא [משום] דלא שרי ליה לאישתמושי בהו, וכרבי עקיבא סבירא ליה שלא ישתמש בהן. אבל לענין מעות מותר דהתירו לו להשתמש בהן מודה דהוי שומר שכר.
ומהן אומר דודאי קים ליה לרב יוסף בשיטתיה דרב נחמן. דהכא בשומר אבידה סברא לחייבו באונסין כשואל, דלמאי הילכתא שרו ליה לאישתמושי בהו אם לא לענין אונסין דשואל. דמשום גניבה ואבידה לא צריך להיתירא. דהא בלאו הכי מחוייב. דהא הוי שומר שכר משום פרוטה. אבל במפקיד שהוא לעולם בלא שימוש מעות הוי שומר חינם, הואיל והותר להשתמש בהן, דין הוא דליחייב בההיא הנאה כשומר שכר.
ויש מהן שאומר דהלכה כרב יוסף בכל מקום. כדקיימא לן בשלהי הוריות [י"ד ע"א] דסיני עדיף מעוקר הרים, ורב יוסף איקרי סיני. ומטונא דההיא דגיטין ראייה. דגרסינן דההיא הכי איתא [גיטין ע"ד ע"ב] ותיסברא והא קיימא לן הילכתא כותיה דרבה בהא. ומשמע בהא דוקא הוא דקיימא לן כותיה אבל לא בשאר מקומות. והא דפסקינן כותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה, לאו דוקא בהנהו תלת אבל לא בשאר מחלוקות. דאיכא למימר הנהו תלת פסקי שמעינהו וגרסינהו. ומשמע נמי בפירוש רש"י דהלכה כרב יוסף. דפירש רש"י בשלהי השוכר את האומנין [ב"מ פ"ב ע"א] לימא דרב יוסף תנאי היא דהא דרבה ודאי תנאי היא. ואם כן סבר ליה רבה דלא כרבי עקיבא, ואנן קיימא לן דהלכה כרבי עקיבא מחבירו. וכן נמי כנגד רבי אליעזר אע"פ שרבו [היה]. מלשון [הגמרא] יש לדקדק דקאמר (ליה) דרב יוסף תנאי היא, דסתם התלמוד מתני אי איתיא כתנאי. דאי הלכה כרבה אפילו איתא דרב יוסף כדברי הכל מכל מקום הוה ליה לסתם התלמוד למיתמה "לימא דרבה תנאי היא". אלא שמעינן מינה דהילכתא כרב יוסף. עד הנה דברי רבני צרפת.
ורבינו [יצחק ב"ר אשר] הלוי הקשה מהא דמשמע בשלהי פרק השוכר את האומנין [ב"מ פ"ב ע"א] דרבי עקיבא כרב יוסף ולא כרבה. דקא פריך לימא דרב יוסף תנאי היא. משמע דרבה ודאי תנאי היא. ורבי אליעזר קאי כותיה. ורב יוסף כרבי עקיבא ואנן קיימא לן הילכתא כרבי עקיבא מחבירו וכל שכן מרבי אליעזר דשמאי שמותי היא. וקשה הילכתא אהילכתא. דקיימא לן כרבה. וריב"א הלוי מתרץ דלרבה ודאי לאו תנאי היא. אלא כולהו סבירא להו שומר אבידה כשומר חינם. והיינו טעמיה דרבי עקיבא דמלוה על המשכון שומר שכר, משום דתפיס ליה למשכון בשביל מעותיו, או לגבות ממנו חובו. ולא משום שכר מצוה. והכי קאמר ליה לימא דרב יוסף תנאי היא, כלומר דרבה ודאי לאו תנאי היא דמצי לאוקומי פלוגתייהו כדפרישית. אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא ודלא כרבי אליעזר, או לא. ולא חשש התלמוד לומר דרבה לאו תנאי היא, משום דמילתא דפשיטא היא. עד כאן דברי רבותי.
ואני הסודר שאין לי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים נראה לפי עניות דעתי, דסוגיא דנדרים ודאי כרב יוסף כפירוש רבינו חננאל. מיהו לענין חיוב גניבה ואבידה לשומר אבידה כדין שומר שכר יש חילוק בין נדר לשומר אבידה. דלענין מודר הנאה אפילו הנאה פורתא אסור. מה שאין כן בשומר אבידה. דקשה לי אליבא דרב יוסף הא דתניא באלו מציאות [ב"מ ל' ע"א] אההיא שוטחה לצורכה. דתניא המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו. כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור וכו', עד כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. ומתמהינן פקדון מאי עבידתיה גביה. ושנינן אמר רב יוסף בר אבא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. דצריך הנפקד להשתמש בו לצורך הפקדון. דהא אפילו לצורכו ולצורכה לא איפשט אי שרי או לא. ואפילו הכי דכל שעה צריך לעיין [בו] שלא יתקלקל הפקדון, וזו מצוה גדולה דהשבת אבידה לבעלים. דומיא דההיא דפליגי רבנן ורשב"ג בפרק המפקיד [ב"מ ל"ח ע"א], [המפקיד] פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין. ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרשב"ג, אלא או כרב כהנא דאמר אדם רוצה בקב שלו מתשעה של חבירו. או כרב נחמן בר יצחק דשמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר. היכא דליכא למיחש להא וקא פסדן, הא אסקינן בפ"א דפסחים [י"ג ע"א] דדברי הכל מוכרין בב"ד במעשה דיוחנן חקוקה, דאסקינן, אמר רב יוסף כמאן אזלא הא שמעתא דרבי דא"ל צא ומוכרן לגוים כרשב"ג, דתנן המפקיד פירות אצל חבירו וכו' עד א"ל אביי ולאו איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל עושה להן תקנה ומוכרן בב"ד. ורב יוסף לא פליג עליה דרבי יוחנן בכה"ג. דהיכא דליכא למיחש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר ומפסדי. דודאי מצוה קא עביד. ואם כן לימא רב יוסף כל נפקד נמי כשומר אבידה ויהא חייב בגניבה ואבידה משום ההיא פרוטה. אם כן נתת דבריך לשיעורין, דיש נפקד דהוי שומר שכר ויש נפקד [דהוי] שומר חנם.
הילכך נראה לי דהני תרי טעמי דפרי' גמרא [ב"ק נ"ו ע"ב] (דידן) אהדדי איתמר, דאית ליה לרב יוסף נמי משום דשעבדיה רחמנא בעל כרחיה מהני האי שיעבודא דהוי עליה שומר שכר. דכיון דבההיא שעתא דמשכח לאבידה קאי בלא תוכל להתעלם והשב תשיבם, ומתהני בההיא שיעבודא ההיא פרוטה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא, חשיבא היא. אבל בפקדון, דמעיקרא כי אתא לידיה אי בעי מקבל ואי בעי לא מקבל, מההיא שעתא שיעבד נפשיה כד מקבל עליה לנטורי, ולא הויא מצוה למיפטר נפשיה ממצוה דאתיא לידיה. הילכך כיון דלענין מציאה משתעביד לנטורי, ובההיא שעתא דאשתעבד מתהני, משוינן ליה שומר שכר לרב יוסף.
וההיא דנדרים [ל"ג ע"ב] דתנן ומחזיר לו אבידתו, ורבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה, דכי קא מהדר ליה, מידי דנפשיה קא מהדר ליה, אבל כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר אסור, דכי מהדר ליה מהני ליה פרוטה דרב יוסף. ונראה לי לאו משום דסבירא ליה כרב יוסף דליהוי משום ההיא [פרוטה] שומר שכר, דההיא הנאה לאו הנאה חשובה היא אפילו לרב יוסף, אי לאו דבעי דשיעבודא, מיהו לענין מודר הנאה כל דהו אסורה, אפילו לרבה דאמר לענין שומר אבידה דשומר חנם הוא, אפילו הכי לענין מודר הנאה חשיבא היא. ומ"ד אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי מותר, קסבר אפילו לענין מודר נמי לאו הנאה חשיבא היא, דלא שכיח, דכל כמה דלא אתי לידיה עניא, לא מיפטר, ולא מטא הנאה לידיה, ולא מהני ליה ולא מידי.
וי"מ האי לא שכיח, פירושו דלא שכיח, דמאן דמרחם אעניא לא מימנע מלמיתב אע"ג דעוסק במצוה. והלשון מוכיח דיש חילוק בין אבידה למודר. מדקאמר מהני ליה פרוטה דרב יוסף, ולא קאמר סבר לה כרב יוסף, דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי. וכי קא מהדר קא מתהני. והמשכיל יבין.
ולפי מסקנא זו לא קשיא נמי ההיא דתניא נמי בפרק אין בין המודר [נדרים ל"ז ע"א] ומייתינן לה נמי בפרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"א] השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן וכו'. וכל שכן שאם שומר חנם הוא שאינו חייב באחריותן. ואע"ג דשמירת פרה וזרעים, דהיינו להביא מהן עומר ושתי הלחם, אם היה אדם רשאי להתנדב לשומרם שאינו חייב. ואמאי, לימא בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא [לעניא] ליהוי עליה שומר שכר. וקשה לרב יוסף. אלא בעל כרחין כיון דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד ולא משתעבד לא חשיב שומר שכר. ובכלל זה נמי ההיא דהזהב ומייתי לה נמי בפרק [הזהב] בני העיר [ב"מ נ"ז ע"ב] ששלחו שקליהן וכו', ובשקלים פרק מצרפין שקלים [פ"ב ה"א] מתניתין בשומר שכר, אבל בשומר חנם לא בדא.
ונראה לי הגירסא והא דקיימא לן הילכתא כרבה בהא [גיטין ע"ד ע"ב], כלומר בהא דוקא ולא בשאר מקומות. ליתא לההיא גירסא, דהא פליגי רבה ורב יוסף בפ"א דקידושין [ז' ע"ב] בשיראי, דרב יוסף אמר צריכי שומא ורבה אמר לא צריכי שומא. ומסקינן [קידושין ט' ע"א] והילכתא שיראי לא צריכי שומא. אלמא הילכתא כרבה. וכי תימא אי הילכתא כרבה כנגד רב יוסף בר מקנין שדה ומחצה אמאי פסקינן כותיה דרבה. נראה לי משום דאמר רב יוסף מנא אמינא לה. ורבה דחה הנהו ראיות הוה אמינא מסתבר טעמיה דרב יוסף הילכך איצטריך למיפסק כרבה. ובעזרת אבי שבשמים ברוך הוא לכשיזכיני לבאר לסדר רבה אכתוב יותר הלכות שהלכה כרב יוסף והלכה כרבה, לבד מאלו שכתבתי.
בפ"א דקידושין הלכה דכיבוד אב [ל"א ע"א]. ואיתא נמי בפרק החובל [ב"ק פ"ז ע"א], אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מכל מצוות האמורות בתורה עבידנא יומא טבא [לרבנן] דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא. כיון דשמעתה להא דרבי חנינא דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. ותימה (אי) [איך] מספקא ליה [אי] הלכה כרבי יהודה אפילו מחבירו. בשלמא מעיקרא סבר אין הלכה [כרבי יהודה] ומאן דלימא ליה הוה ניחא ליה. אלא לבסוף מאי האי דקאמר מאן דאמר אין הלכה, מאי מספקא ליה.
ורב יוסף היה זהיר בכיבוד הוריו, כדמסקינן בההיא שמעתא גופא [קידושין ל"א ע"ב] רב יוסף כי הוה שמע קל כרעיה דאימיה אמר איקום מקמי שכינתא דאתיא. ונראה כי אביו לא האריך ימים שיגיע רב יוסף לכיבודו. כי אביו היה צורבא מרבנן. ורב חייא שמו. כמו שכתבתי בסדר חייא.
גרסינן בפ"א דסנהדרין [י"ז ע"ב] אמוראי דפומבדיתא רבה ורב יוסף. ונראה לי דהיינו דגרסינן בתחילת אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] איתמר כתובת בנין דיכרין פומבדיתאי אמרי לא טרפה ממשעבדי דירתון תנן והלכתא לא טרפא וירתון תנן. מטלטלי ואיתנהו בעינייה בלא שבועה. ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה. בני מתא מחסיא אמרי בשבועה. והילכתא בלא שבועה. ייחד לה ארעא בחד מצרא פומבדיתאי אמרי בלא שבועה. בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והילכתא וכו'. עד והילכתא צריך לאמלוכי ביה.
ורב יוסף לבדו נקרא פומבדיתאי כדאיתא בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ב ע"א] הלכה טהרה בלועה. דמסקינן, אלא אמר רבא פומבדיתאי ידעי טעמא דהאי מילתא, ומנו רב יוסף, דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
